פסק-דין בתיק ע"א 38427-07-10

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן על ידי כב' השופט ישי קורן בת.א. 35313-13-03 ביום 20.6.10, בו ניתן למשיב סעד של פינוי כנגד המערערים.

ה עובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         בהתאם להסכם שכירות מיום 22.1.09 (להלן: " ההסכם") השכיר המשיב למערערות אולם בקומת קרקע שבבעלותו, המצוי ברח' נחום טברסקי בתל אביב (להלן: " המושכר"). בהתאם לאמור בהסכם, הוסכם בין הצדדים כי המושכר ישמש

את המערערים לצורך הפעלת מוסך.

2.         תקופת השכירות נקבעה בהסכם לשלוש שנים, מיום 1.2.09 עד ליום 31.1.12, וכללה שתי תקופות אופציה נוספות, בנות 12 חודש כל אחת, כאשר נקבע כי המשיב רשאי להודיע 90 יום לפני תום שנת השכירות השלישית, על רצונו להפסיק את השכירות.

3.         המחלוקת בפני בית משפט קמא התמקדה בשאלה האם הופר ההסכם על ידי המערערים. המשיב טען, להפרות שונות, כאשר חלקן הפרות יסודיות, המקנות לו זכות לביטולו של ההסכם וכן עתר לפינוי המערערים מהמושכר. מנגד טענו המערערים כי ההסכם לא הופר על ידם באופן כלשהו.

בית משפט קמא, קיבל את טענת המשיב לפיה המערערים הפרו הפרות יסודיות את ההסכם, וקבע כי על יסוד ההפרות השונות, ובייחוד לאור הפעלת המושכר ללא רשיון, דין תביעת הפינוי של המשיב להתקבל.

טענות הצדדים בערעור

4.         המערערים מכחישים כי הפרו את ההסכם. לדידם ככול שקימת הפרה כלשהי של ההסכם,  הרי שזו תוקנה על ידם.

לטענתם, גם לו היו הפרות כלשהן מצדם, הרי שאלו אינן הפרות יסודיות, והן אינן מקנות סעד של פינוי המושכר, שכן המשיב לא ביטל את ההסכם באופן הקבוע בהסכם, קרי, מתן התראה בכתב לגבי ההפרה  עם מתן אורכה של 24 יום לתיקונה, כן גם לא נשלחה הודעה על ביטול ההסכם בתוך 21 יום.

5.         המערערים טוענים, כי בית משפט קמא ביסס את קביעתו לפיה למשיב עילת פינוי כנגדם בעיקר בשל הפעלת העסק ללא רישיון.

בהקשר זה טוענים המערערים, כי הפעלת עסק ברישיון אינה חלק מ"עיקרי ההסכם" ועל כן אינה מהווה הפרה יסודית של ההסכם המקנה זכות לביטולו ולסעד של פינוי המושכר, והמשיב גם לא ציין זאת בתכתובות מטעמו למערערים.

כך גם לטענתם, הרשויות לא דרשו בשום עת כי תופסק פעילותו של העסק, אלא הסתפקו בדרישה שתוגש בקשה לרישיון עסק בהתאם לדין.

זאת ועוד, לגרסתם המשיב הטעה אותם, והסתיר מהם את העובדה כי בעבר התקיימו הליכים משפטים ביחס למושכר, בהם נקבע שהמשיב ביצע חריגות בניה שמנעו קבלת רישיון עסק. בכך פעל המשיב לגרסתם בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפים שאף הם מהווים שיקול שלא להיעתר לבקשתו לפינוי המושכר.

6.         עוד נטען על ידם, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה היה עליהם להמציא למשיב בטוחה נוספת, למרות שזו לא הוגדרה די הצורך בהסכם.

7.         בכל הקשור לפוליסת הביטוח, טוענים המערערים, כי זו תואמת את דרישות ההסכם, וגם אם קיימות אי התאמות בין ההסכם לפוליסה, אלו אינן יורדות לשורשו של עניין, ומצדיקות סעד של פינוי.

8.         המערערים מכחישים כי תשלום כלשהו בו הם חבים מכוח ההסכם, לא שולם על ידם, וטוענים כי גם אם הפרו את ההסכם על ידי אי תשלום דמי שכירות במועד, הרי שהפרת ההסכם "נמחלה" מעצם המשך יחסי השכירות בין הצדדים.

9.         עוד טוענים המערערים, כי בית משפט קמא טעה בכך שלא דחה את התביעה כנגד המערער 2 בהעדר יריבות בינו ובין המשיב, שכן, לטענתם, ערבותו של המערער 2 ניתנה לגבי חיובים כספיים בלבד, ועל כן אין היא חלה על שאר הסעדים המוקנים בהסכם.